פוסט זה על ויטנאם עם מתבגרים הופיע לראשונה בקהילת מטיילים בחו״ל עם ילדים ומופיע פה באישורה של קרן. נכון ליולי 2022, ויטנאם פתוחה למבקרים אבל כדי לקבל ויזה צריך לייצור קשר עם סוכנות נסיעות מקומית ולקבל אישורים מהם
איך מסכמים שלושה שבועות של טיול מופלא, מקסים, מתיש, מורכב, קשה ונהדר, במדינה שהיא מופלאה, מקסימה, מתישה, מורכבת, קשה ונהדרת?
לא קל.
נתחיל בפרטים הטכניים. אמא ואבא שבשנים האחרונות לומדים לצאת מאזור הנוחות ולחפש הרפתקאות, בת 18 שזורמת ומוכנה לכל דבר, בן 15 שזורם חלקית, ומוכן חלקית, כל עוד יש אינטרנט ולא חופרים לו יותר מידי ובת עשר, ש… שאין לה ברירה. וההורים שלה יחשפו אותה, יראו לה ויגרמו לה להתנסות ולהתאהב, גם במקומות בלי מקדונלד׳ס. או מקומות עם מדרגות. כי ככה זה. לא היו הורים יותר מוצלחים בחנות באותו יום.
בחרנו בוויטנאם כי אנחנו (אמאבא) רצינו, וכי מעולם לא הייתי במזרח, וכי הגדולה מתגייסת בקרוב ואמא נהיית ריגשי לקראת האירוע וכי שמענו נפלאות. הזמנו כרטיסים עשרה חודשים לפני הטיול. הצטרפתי לכל קבוצת פייס רלוונטית, והתחלנו לחקור. טסנו דרך ירדן וקטאר עם קטאר איירליינס. היה בסדר גמור. לא הוואו שציפיתי, אבל סבבה לגמרי. ולמי שזה חשוב, יש מקדונלד׳ס בעמאן, בורגר קינג בדוחא וסטארבקס בשתיהן.
טסנו באמצע ספטמבר ונחתנו בהנוי בשבע בבוקר. אין שום דבר בעולם שיכול להכין אותך לעיר העתיקה, המרכז התיירותי, של הנוי. שום דבר. בטח לא אחרי חיים בפרברים. הייתי בפריז וגם ברומא, אפילו בניירובי וניו יורק. כזה, עוד לא היה.
אלפי, מאות אלפי, אופנועים. בכל מקום. אין רמזורים, אין חוקי תנועה. סבא וסבתא, חמישה נכדים וכלב, כולם נוסעים על הטוסטוס יחד, סיר אוכל עצום ביניהם. הרבה בפעמים בניגוד לחוקי התנועה. התבלבלת? לא נורא. פרסה של 180 מעלות באמצע כביש סואן. כפרות. מדרכה אין. על המדרכות חונים הטוסטוסים, או דוכני הרחוב והמסעדות. לחצות כביש? רק בעיניים עצומות. אל תיצרו קשר עין, כי אם הם יודעים שראיתם אותם, הם בטח לא יטרחו לעצור. פשוט להתקדם לאט ובעקביות. תפילה לאל כלשהו לא תזיק.
סיור אוכל בהנוי, שוטטות בעיר, מקדשים, מוזיאון הנשים
ביום שהגענו עשינו סיור אוכל משגע, אכלנו דברים שלא היינו טועמים בשום סיטואציה אחרת, בכל מיני ”מסעדות” רחוב. בסופש הכבישים בעיר העתיקה נסגרים לתנועה, וכל האיזור הופך למסיבת רחוב סלאש חינגת אוכל ענקית. אפס יכולת לזוז. באזז מטורף.
גם סביב האגם הכבישים סגורים, יש ריקודים ברחוב, ילדים על מכוניות ממונעות, הפנינג של ממש. ולא רחוק משם שוק מטורף של בגדים וזבל תיירותי מענג. באיזה מערכון דברו על ” מגעיל ומעולה”? אז כזה. מופלא ומטורף בו זמנית.
למחרת שוטטנו עוד קצת בעיר, מוזיאון הנשים, מקדש הספרות, עוד כל מיני. המוסוליאום סגור בעונה הזו, דוד הו (הו צ׳י מין סיטי) בשיפוצים ברוסיה בסתיו.
רכבת לילה לצפון ויטנאם
מהנוי לקחנו את רכבת הלילה לצפון. חוויה הזויה. לא נוחה במיוחד (ועוד שודרגנו לקרונות הממש ממש יקרים), אבל לא הייתי מוותרת עליה. כשהתלוננתי על ניסיונות לעשות פיפי על הרכבת, הזכרים במשפחה הסבירו לי שבעמידה, תוך כדי תנועה, זה כל כך יותר מורכב. בסופו של דבר ישנו די הרבה שעות, אם כי לא ברצף, והתעוררנו לתוך נוף ירוק, כפרי, עוצר נשימה.
סאפה והום סטיי מהמם
הרכבת עוצרת בלאו קאי, על גבול סין, ומשם לקחנו ואן למרכז סאפה, כמעט שעה נסיעה. עם העצירה, מתנפלות עשרות מאמות על הוואן, רוצות לקחת את התיירים לטיולים. אנחנו סגרנו מראש עם הום סטיי, ובאו לאסוף אותנו. עוד חצי שעה נסיעה (אלעק נסיעה, יותר כמו אוסף טלטולים וקפיצות) והנהג הוריד אותנו באמצע הכביש והצביע במעלה הר. היו קללות, לא אומרת של מי. היו דמעות, לא אומרת של מי, אבל אנחנו, על טפינו ומזוודותינו, טיפסנו את ההר (שיפוע תלול, כשלוש מאות מטרים) והגענו נטולי חמצן לגן עדן.
בקתות מעל נחל, שוקו חם מעלף וארוחת ערב מדהימה עם המשפחה שמנהלת את המקום, טיולים בעיירה, שדות אורז, מסג ואמבטיית תבלינים מסורתית שנעשית בתוך חבית יין (שילמנו על שעה. בפועל אחרי עשר דקות הבנו שאנשים מערביים שאינם קטני קומה פשוט לא נועדו לשבת בתוך חבית לוהטת). שלווה מוחלטת, רוגע. קצב חיים אחר.
חזרה לסאפה, מדרגות לגן עדן ומפלי האהבה
למחרת חזרנו לעיר סאפה, הידועה גם בכינוייה ‘תל אביב הקטנה’. יש מסלול מאד קבוע בוויטנאם, עם מעט וריאציות, הידוע בכינויו ‘שביל החומוס’. בסאפה הבנו למה. כולם סביבנו, ללא יוצא מן הכלל, היו נותני שירות מקומיים או אתרי שירות ישראליים. זה לא הפריע, מהמטיילים האיכותיים שפגשנו בחו”ל, סתם הצחיק.
בסאפה לקחנו נהג שהסיע אותנו למדרגות לגן עדן, מקדש עם נוף עוצר נשימה (ליטראלי, אחרי הטיפוס אי אפשר לנשום).
משם הוא לקח אותנו למסלול של מפלי האהבה. מסלול הליכה מושלם, שחוצה נהר, בתוך סבך עצים, מגיע למפלים קפואים. מהמם ברמות. אם נתעלם מזה שכל המסלול הוא בירידה, מה שאומר שכל סופו בעליה, היה באמת מושלם.
רכבל להר פנסיפן וקאטקאט ווילאג’
למחרת עלינו ברכבל מטורף להר פנסיפן, המקום היחיד בטיול שנעלנו נעליים סגורות ולבשנו סווטשרט. כל הדרך עברנו בין נוף מדהים, לבין ענן שהקיף אותנו ויצר תחושה של כלום סביבנו. לצערי איך שהגענו לפסגה התחיל גשם מטורף ועננות כבדה אז לא ראינו את הנוף. לא נורא, נגנוב תמונות מאחרים לאלבום.
אחר הצהריים, ירדנו ברגל לקאטקאט ווילאג’, כפר תיירותי להחריד ואינסטגרמי להפליא, עם בקתות משוחזרות, גנים, וחנויות. וכן, גם כאן ‘ירדנו’, משמע שגם כאן צריך היה לעלות בסוף. הרבה. תלול. מאד.
חזרה להנוי, שייט בהלונג ביי, טאם קוק, שמורת הציפורים
בבוקר לימוזינה פרטית (עם שקעי USB ו-ווי פי) אספה אותנו לשש שעות נסיעה חזרה להנוי. לא שמענו מהילדים פעם אחת בדרך. פחדו שנכריח אותם לטפס משהו אם ידברו.
העברנו לילה בהנוי, עם ביקור מושלם בבית הקפה המושלם של הארי פוטר המושלם (אנחנו מעט אובססיביים כאן לנושא…) והלאה לשייט בהלונג ביי.
וכן, אתם חייבים. נכון, הלילה הזה עולה כמו כל שאר הטיול. זה לא דיון. נכון, תיירותי מאד. שוב, חובה. שייט במפרצים קסומים, פינוק מטורף, אוכל מעולה, מיטת ענק, אמבטיה שמשקיפה על אחד מפלאי תבל. חפשו שייט שמתמקד במפרצים הסמוכים, לן הא ביי או קאטבה, יותר שקט שם.
עוד הסעה פרטית לטאם קוק. הגענו בצהריים, והילדים זינקו לבריכה והשתוללו. לקראת אחהצ יצאנו לטייל בשמורת הציפורים. שמורה מקסימה, עם מסלול שמקיף אגם. חשוב לזכור: כשמתחיל להחשיך, אז זה עניין של דקות עד חושך מוחלט. ואם אתם לא בטוחים במסלול אז כדאי להסתכל על הכרטיסים, כי הוא מצויר שם. ואם עד עכשיו היה שביל מסודר, ועכשיו אין, זו נורה אדומה. ושיש ילדים שלא חושבים ששיחה בנושא ‘מי מהילדים נאכל קודם אם לא ננצל’ מצחיקה במיוחד. הלכנו לכיוון האור רק בכדי לגלות שהאור זה קריוקי בר של תיירים סיניים. ניצלנו בנס, ולא אכלנו אף ילד.
מסלול השייט טרנג אם
בבוקר עשינו את מסלול השייט טרנג אם. יושבים ברביעיות הסירות, משיטים אתכם (עם הרגליים!) על הנהר במסלול ירוק ומשגע דרך מערות מים ופגודות. מבחינתי עוד שעות. שאר המשפחה שלי שמחו לגלות שיש אינטרנט פעיל. באמת נופים מיוחדים (מתחילים להיגמר לי הסופרלטיבים, של פעם בחיים. ותיירים. וחתן וכלה. מהמם.
שווקים בהוי אן ומסאז׳ים לילדים
למחרת, לקחנו לימו להנוי וטיסה להוי אן. הריזורט שלנו היה בערך שמונה מאות מטרים מהעיר העתיקה, עם שאטלים לעיר או מונית בגרושים. או שתי רגליים, אבל חם.
עיר יפהפייה. כולה מקושטת בפנסים סיניים (ויאטנמיים?), נהר שמשיטים עליו נרות עם משאלות, שוק יום, שוק לילה, אוכל מטורף, סדנאות מפה להודעה חדשה: בישול, במבוק, צורפות, ציור, פנסים סיניים ועוד. מה שתרצו. גם חייטים באלפיהם, שיכינו להם מה שרק תרצו. כולל שמלת חתונה. ומסג’ים. מעולים. הלכתי עם הבנות לחויית my first massage והן כמעט בכו מאושר בסוף. לדעתי הגדולה הייתה מוכנה לנשק את המעסה. פינקתי בפדי לאחת, מני לשניה, פלוס מסאז׳ של שעה לכל אחת מאיתנו, ובסכום של מאה שמונים ש”ח הבטחתי את מקומי בתחרות אם השנה. לזה תוסיפו את השמלה שתפרו לגדולה ואת בגדי הים שתפרו לכולנו, ובכלל דבש.
בא נא הילס, גשר הידיים, מגלשת הרים, פארק המים/לונה פארק/ספארי וינפרל
עשינו טיול לבא נא הילס, עוד רכבל, שמוביל לגשר הידיים המפורסם ובפארק המצועצע עם הארקייד, מגלשת הרים, גנים צרפתיים ועוד. גם כאן אפרורי וגשום, אבל נהנינו מאד.
מבחינת הילדים גולת הכותרת היה וינפרל, פארק מים פלוס לונה פארק פלוס מיני ספארי. המקום גדול. הגענו בפתיחה. בכל המקום כולו היו בערך ארבעים ישראלים וחמישים ויטנאמים. זהו. אפס תורים. מתקן אחרי מתקן, קודם לספארי, אחר כך למתקנים היבשים, שוב, ושוב, לפארק המים לשעות, חזרה לרכבות הרים. היינו עד אחרי שבע בערב, וזה רק כי המבוגרים הגיעו למיצוי.
אי פו קוק
שיחקנו קצת עם התאריכים והייעדים, בילנו שעות ארוכות באפליקציות מזג האוויר והחלטנו לטוס לאי פוקוק לקצת R&R. לא ברור איך, אבל טסנו ללילה בהו צי מין, כי לא מצאנו את הטיסה הישירה. על הלילה הזה, ובאופן כללי היום הלחלוטין מיותר הזה, לא נדבר. רק אומר שזה נגמר בזה שאמרתי לאישה בקבלה במלון שאם היא לא מחזירה לי את הכסף אני אעשה פיפי באמצע הלובי. לא רגע גאה במיוחד עבורי, למרות שיש מצב שבעלי מעולם לא היה יותר גאה, והילדים נחנקו מרוב צחוק.
הגענו לקסם של פוקוק. ים טורקיז. חול לבן. בריכה מהממת. ארוחת בוקר נהדרת. חוף כוכבי ים, ג’ט סקי, מנצחי רחיפה, מתנפחי מים, עוד רכבל (אחרון. מבטיחה), בריכה גדולה, בריכה קטנה, חוות פלפלים, יין מפרי כלשהו שלא צריך להפוך ליין, בשום צורה, בשום מצב, ומפעל רוטב דגים, עם ריח של מוות וטעם של גוויות שילווה אותי לנצח. אוכל מעולה, כמו בכל ויטנאם, הפעם במחירים שכבר יותר מוכרים לנו, ונופש מושלם.
קאן ת’ו – סיור בשוק הצף, שוק לילה, מפעל נודלס, מטע קקאו
טיסה ישירה לקאן ת’ו, העיר הגדולה בדלתא של המקונג. מלון בסיסי, אך במיקום נפלא, עם הצוות הכי שירותי, קשוב, נעים ודובר אנגלית מושלמת עד כה. לא יכלו לעשות מספיק עבורנו.
ארגנו לנו סיור בבוקר לשוק הצף, כיוונו אותנו לשוק לילה והיו מקסימים. הילדים פרשו מוקדם, לקראת השכמה ברבע לחמש, ואמאבא מצאו מסג’ שפתוח, עם מסג’יסטיות מפרקות. מהסוג שלוקחות כל שריר ומאיימות עליו עד שמשתחרר. מלבד החלק בו הובילו אותנו ערומים לחדר בו היה עוד גבר באמצע עיסוי, באמת היה מוצלח. לקח לי עשרים דק ושריר שעבר התעללות עד שהפסקתי לצחוק.
השוק הצף מטורף. מפעל הנודלס מרתק, המרק הטעים שאכלתי, מטע קקאו בשביל להוכיח לעולם ששוקולד הוא בהחלט פרי שגדל על העצים ושתמות חנה משומרי משקל בשנת 1992, מטע פירות מקסים והלאה, בדרכינו להו צ’י מין/סייגון.
הו צ׳י מין סיטי (סייגון) – תצפית מהממת, קניונים, שוק מקומי, מוזיאון תלת מימד (אשליות)
יומיים אחרונים. תצפית מדהימה על העיר, קניונים עם מותגים מוכרים לצד שוק מקומי עצום ומקורה, סיור אוכל מושלם, עם גיחות במקדונלדס וסטארבקס להתרעננות (ולפיצוי אלו מאיתנו שאכלו אורז ופרינגלס במשך שלושה שבועות). מתקפות של גשם מטורף שיורד במשך עשר דקות ונעלם כלא היה.
שמענו על מוזיאון האשליות, והחלטנו שננסה. המונית לקחה אותנו לפרוור כמעט ואמריקאי, שנות אור מרעש מרכז העיר. היינו במוזיאונים דומים בעבר, אבל זה לחלוטין היה מהגדולים והמוצלחים (וטיפ. תסגרו מראש הסעה חזרה. אמצע שום מקום זה ליטראלי אמצע שום מקום).
נסענו גם למוזיאון מלחמה קשה מנשוא (לא מתאים לילדים), וזהו. נותרה לנו עוד ארוחת ערב אחת, ובשאיפה גיחה לשוק לילה להשלמת מתנות וחיסול דונגים אחרונים. מחר מתחיל המסע הביתה. באמת שהיה נדיר.
