פוסט זה על איסלנד למשפחות עם ילדים פורסם לראשונה בקבוצת מטיילים בחו”ל עם ילדים על ידי שירה ומופיע פה באישורה.
יצאנו להרפתקה באיסלנד עם שתי ילדות בנות 6 ו-3, והטיול ארך כשבועיים וחצי במהלך יולי 2018. זה היה טיול ארוך ונהדר, מתיש ונפלא, עם נסיעה של מעל 4,500 ק״מ, מלא תהפוכות במזג האוויר ובנופים. איסלנד הוא אי מרהיב שלא מפסיק להפתיע. הוא מלא פינות חמד ומרחבים אדירים, בתים קסומים והרים מושלגים. הלוואי ויכולנו עוד להמשיך ולחקור את כל העיירות הקטנות, המפלים והמערות. הלוואי ונוכל לספוג עוד קצת מהשטחים הירוקים הנפרשים עד האופק, מנוקדים בכבשים וסוסים, מהצוקים המזדקרים מן הים, עם הנופים הדרמטיים ולהקות הציפורים, מהמכתשים והבריכות החמות שכל כך מאפיינות את האזור ומשדות הלבה הבלתי נגמרים המבהירים, כל פעם מחדש, את עוצמתו האדירה של הטבע.
ראשית, עלי לציין כי הטיול הוזמן (חוץ מטיסות ואוכל) כחבילה כולל לינה, רכב 4*4 לנדקרוזר וקצת אטרקציות שעלתה כ-60 אלף ש״ח ל-18 לילות. קחו בחשבון שהאוכל מאוד יקר, גם אם אוכלים במקומות פשוטים, כמאה שקל להמבורגר או מנת פסטה פשוטה.
תיאור הטיול נכתב במקורו במיילים מפורטים למשפחה שבארץ ומטרתו שתרגישו כאילו הייתם שם איתנו. עלי להדגיש שעיקר נסיעתנו ערכה בכביש הטבעת עם כניסות לפארקים בתוך היבשת.
היום הראשון – נחיתה, Hella, פארק גיאותרמי ב- Hveragerði
נחתנו אחר הצהריים, באיחור קל מהמתוכנן לתוך מזג אוויר הפוך לגמרי לזה שעזבנו בארץ – קר וגשום עם רוחות חזקות. הבנות לרגע נבהלו ואז התלהבו. את שדה התעופה עזבנו בג׳יפ עצום (המתאים לחציית נהרות ולדרכי העפר המשובשות של היבשת) ונסענו לכיוון הבית הראשון שלנו בטיול הנמצא ליד העיירה Hella (מבוטא הטלה).
בדרך עצרנו בעיירה Hveragerði בה יש פארק גיאותרמי תחתיו זורמים מים רותחים המבעבעים לפני האדמה. הם משתמשים במים לרחצה, לבישול ביצים, אפיית לחם וככוח קיטור. טבלנו את רגלינו במים החמים ונהננו מתחושת האדים על הפנים (קצת פחות מריח הגופרית). את היום סיימנו בארוחה מצוינת במלון עם מרק עגבניות חם שהיה בדיוק מה שהיינו צריכים במזג האוויר הזה.
היום השני – המעגל המוזהב, מפל הזהב גולפוס, פארק הגייזרים, פארק ת׳ינגווטליר, מכתש קריד
התעוררנו ליום חורפי לא פחות אבל מלאי מוטיבציה להתחיל ולחוות את איסלנד. אחרי הצטיידות בסופר המקומי (אלוהים אדירים איזה מחירים!) התחלנו בנסיעה לאורך מסלול הנקרא המעגל המוזהב.
התחנה הראשונה הייתה ב״מפל הזהב״ – גולפוס בשפה המקומית. למרות הגשם השוטף, האפרוריות והערפל, זה אחד המפלים המרהיבים שראינו. מפל רחב, גבוה עם מסלולים המגיעים לנקודות תצפית שונות לאורכו. הבנות הלכו כמו אלופות בכל המסלולים, נהנות גם הן ממראות המפל והעמק מתחתיו ואנחנו עצרנו נפעמים כל מטר כמעט, לא מפסיקים להתפעל ולצלם.
התחנה השניה הייתה בפארק גייזר המכיל מספר גייזרים וברכות מים מבעבעים בטמפרטורה של 80-100 מעלות. הגייזר המרכזי הוא ״גייזר״, שעל שמו נקראת התופעה הזאת, אך המפורסם שבהם הוא סטרוקור – גייזר המתפרץ כל 5 דקות לגובה של מעל 10 מטרים. עמדנו עם שלל התיירים, מכוונים מצלמות ומחכים להתפרצות. לצערנו לא הצלחנו לתפוס בעדשת המצלמה את מה שהצלחנו לראות בעין אבל החוויה הייתה מרשימה מאוד.
אחרי ארוחת צהריים קלה ושנת צהריים של מאיה בנסיעה הגענו לתחנה השלישית במסלול – פארק ת׳ינגווטליר. זוהי נקודת מפגש של שני לוחות טקטוניים שיצרו ביניהם נקיק מדהים, צר, ירוק, סלעי ומהמם! מצידו האחד מפל עצום, מצידו השני סדרת ברכות צלולות עם גשרים קטנים מעליהם וברווזים שטים להנאתם. מקום זה הוא גם בעל משמעות היסטורית – זו הייתה נקודת מפגש של הפרלמנט האיסלנדי כבר לפני למעלה מ-1,000 שנה.
היה לנו מזל גדול שבזמן שעשינו את המסלול של כ-2.5 ק״מ הגשם פסק, הרוח נרגעה, ויכולנו להנות באמת מהמסלול המדהים. חבל שההרים שהקיפו מסביב עם פסגותיהם המושלגות היו מכוסים עדיין בערפל. בהמשך הדרך החלה השמש לבצבץ מבעד לעננים ואפילו הופיעה קשת בענן.
התחנה הרביעית והאחרונה במסלול הייתה מכתש קריד. קשה לתאר במילים את הגוונים היפים של המכתש שנצצו באור השמש. מהאדמה האדומה בראשו, לטחב הירוק המכסה את מדרונותיו ועד למי הטורקיז שבתחתיתו. טיילנו בראשו, צופים לתוכו ואל העמק וההרים שסביבו, החזקנו שלא לעוף מעוצמת הרוח שנושבת, צילמנו והצטלמנו וחזרנו לאוטו בדרכינו לארוחת ערב וחזרה למלון לשנת הלילה.
היום השלישי – פארק לנדמנלאוגר, סטונג׳ והבריכה המגעילה
נסענו לפארק לנדמנלאוגר הנמצא למרגלות הר הקלה, אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר באזור. דרכינו לפארק החלה בעצירה לצד מפל נסתר ויפה שלצערינו היה קשה מאוד להנות ממנו בגלל עדר הברחשים שעטו עלינו, נתפסים בכל פיסת בד, עור ושיער. קיללנו, נלחמנו, צילמנו וברחנו חזרה לאוטו.
עצירה נוספת הייתה בסטונג׳ – שחזור של בית ויקינגי עתיק שנהרס וננטש בעקבות ההתפרצות המתועדת הראשונה של הקלה. הבית שוחזר יפה אך לא שמור כל כך. ניסינו להיזכר בסדרות הויקינגים שראינו ולדמיין איך באמת היו החיים אז בבית שכזה. דרך האפר לפארק שארכה כ-30 ק״מ, הייתה משובשת להפליא אבל מהנה ביותר (בעיקר לבנות, פחות לאוטו).
שתי ירידות מהדרך היו לתצפית על מכתשים שבתחתיתם בריכה (אשר לאחת מהן קוראים הבריכה המגעילה למרות שבפועל היא הכל חוץ ממגעילה) ובראשם נוף מרהיב, 360 מעלות של פסגות מושלגות, אגמים כחולים נוצצים, צלעות הרים ירוקים. למרות הפיתוי הגדול ובניגוד לבקשת הבנות, לא גלשנו במורד המכתש לעבר הבריכה בתחתיתו, רק חזרנו לאוטו והמשכנו לתוך הפארק. הכביש נגמר במגרש חניה למרגלות נהר.
חצינו את הנהר על גשר לתחילת מסלול ההליכה. זה אחד המסלולים המפורסמים (והעמוסים שהיינו בהם באיסלנד) המוביל להרים הצבעוניים. המסלול מתחיל בעליה קלה יחסית כשהשביל עובר בין גושי קרח המכסים את הקרקע ולעיתים גם את השביל עצמו. אין לתאר את האושר של דורון שזכתה שוב לדרוך על קרח וליצור כדורים אותם יכלה לזרוק עלינו. מהר מאוד נדבקנו כולם בהתלהבות ובילינו זמן רב במשחק במשטחי הקרח לאורך הדרך. לאחר העליה נפתח השביל הצר על עמק גדול, מוקף הרים לא גבוהים אך מגוונים בצבעם – ירוקים, חומים, צהובים, אדומים. משולבים אחד בשני ונראים כאילו נלקחו מציור. ובין הצבעים, גושי קרח לבנים מבהיקים.
אחרי העמק עלינו לנקודת תצפית על כל אזור הפארק וירדנו חזרה דרך אדי גופרית שבקעו מהקרקע לשדה סלעים גדול עם דרך פתלתלה דרכם ומשם לשביל נינוח לאורך האגם חזרה לחניה. זה היה מסלול מעט מאתגר אך יפהפה ולגמרי שווה את המאמץ. לפני שחזרנו לאוטו נכנסנו לטבילה באגם הנמצא בתחילת המסלול. זאת תופעת טבע מדהימה המשלבת זרם מים קרים מהנחל עם זרם מים רותחים מההר, מה שיוצר בריכת מים חמים ונעימים כמו ג׳קוזי טבעי. הבנות נהנו כל כך ולא רצו לצאת. משם חזרנו לאוטו ולנסיעה הארוכה מאוד בכביש המשובש חזרה למלון.
היום הרביעי – פארק ת׳ורסמורק, מפל סליאלאנסדפוס, מוזיאון Lava
נסענו לפארק ת׳ורסמורק (ההר של ת׳ור). אם חשבנו שהדרך אתמול הייתה משובשת, אז אלוהים אדירים מה שחיכה לנו היום. דרך עפר שנראה שנסללה בעידן העגלות והסוסים. ה״כביש״ עובר דרך כ-15 נהרות זורמים, חלקם רדודים וחלקם עם זרימה חזקה, ואין ברירה אלא לעבור עם האוטו בתוכם. איזה פחד!! לפני כל נהר גדול עצרנו, מנסים להעריך בעיניים את עומק המים, ולפי עוצמת הזרימה, נצנוץ השמש, הסלעים הבולטים, מנסים להחליט מה הדרך הבטוחה ביותר, ובסוף לוקחים נשימה עמוקה, לוחצים על הגז ומתפללים. גאים להגיד שעברנו את כל הנהרות בהצלחה וללא נזקים לנו או לאוטו. האח הידד לאוטו!
בסוף הדרך הארוכה והמאתגרת, מחכה אתר קמפינג קטן עם ״מרכז מבקרים״ קטן אף יותר (בקתונת) ונקודת יציאה לכמה מסלולי הליכה במעלה ההרים מסביב. בחרנו במסלול המעגלי העולה לנקודת תצפית ויצאנו לדרך. העליה הייתה תלולה ולעיתים בשביל צר מאוד ומתפרק לאורך צלע ההר, אך בהליכה בטוחה שלנו ולא פחות של הבנות, הגענו במהירות לנקודת התצפית.
אין מילים לתאר את הרגע שבו אתה מסיים עלייה מתישה, מרים את הראש וקולט מולך שרשרת הרים הזויה ביופיה ובצבעיה, חולשת על עמק ירוק מבהיק, נמתחת עד כמה שהעין יכולה לראות. ואז אתה מסתובב לכיוון השני ושם מחכות פסגות גבוהות מושלגות, מצוקים מוריקים. הטבע במלוא תפארתו.
עצרנו לפיקניק ותמונות, וכשהתחזקה הרוח המשכנו בדרכנו. שאר הדרך הייתה לאורך נופים אלו משני צידנו ונהנינו מכל רגע. הירידה הייתה לא פשוטה כמו העלייה אבל כולם עמדו בה בגבורה (ומאיה בשיר בלתי נגמר על פרפרים).
חזרנו לאוטו בדיוק כשהתחיל לטפטף והודנו על מזלינו הטוב של שעתיים ללא גשם שאיפשרו לנו להנות מהטיול. נסענו בכביש דרך הנהרות, קצת בטוחים יותר ופחות לחוצים, חצינו את הנהרות לקול שאגות השמחה של הבנות ונשמנו לרווחה כשחזרנו סופסוף לכביש הסלול. בדרך חזרה עצרנו להליכה קצרה ותצפית על מפל סליאלאנסדפוס (וזה לא תיקון שגוי של האייפון!). המסלול עובר תחת לרכס ממנו בוקעים שלושה מפלים כשהמרכזי בהם הוא האטרקציה המרכזית עם מסלול שעולה לצד המפל ומאחוריו. מקום מרשים מאוד.
העצירה האחרונה להיום הייתה מוזיאון Lava המוקדש לחקר פעילות הרי הגעש ורעידות האדמה באזור. התצוגה והסרט שבסופה היו מושקעים ומרתקים. למדנו המון. את הסרט הקצר נהנינו לראות על פופים גדולים אל מול המסך. לצערנו, נכון לינואר 2021, המקום נסגר לצמיתות. סיימנו בארוחת ערב במסעדת המוזיאון ונסענו חזרה למלון לפינוק בג׳קוזי לכבוד הלילה האחרון שלנו כאן.
היום החמישי – מפל סקוגפוס, קרחון סולהיימיוקול, דירהולי, רייניסדראנגר, פארק ת׳קגיל
היה יום של האטרקציות התיירותיות המובילות בחוף הדרום מזרחי של איסלנד. התחלנו ממפל סקוגפוס (פוס באיסלנדית = מפל). מפל גבוה (60 מטר) ורחב (25 מטר) הנוצר מהקרחונים העצומים שעל הרכסים מעליו ואת שמותיהם אנחנו לא מצליחים לבטא. המפל נופל בעוצמה ויוצר ערפילי מים המורגשים גם במרחק רב. עלינו במסלול מדרגות קשה שמטפס מעל המפל וצופה במקורותיו, משם יוצא מסלול ארוך עד הקרחונים אבל אנחנו הסתפקנו במבט חטוף והמשכנו בדרכינו.
משם המשכנו לקרחון סולהיימיוקול הנראה כבר מהכביש בקצהו של עמק רחב שנשאר עם נסיגתו של הקרחון לאורך השנים. העמק מוקף הרים ירוקים הנותנים ניגוד מהמם לקרחון הלבן ולאדמה השחורה תחתיו. שביל הליכה מוביל עד למרגלות הקרחון. נהנינו מאוד מההליכה. גלעד ודורון אפילו המשיכו בשביל עד שנגעו בקרחון עצמו. הקרחון מהווה אטרקציה תיירותית גדולה עם קבוצות מטפסי קרח בלתי פוסקות שעולות ויורדות מהקרחון, לכן בעוד שהקרחון יפה, תחושת אינטימיות גדולה אין שם, בשונה לחלוטין מהחוויה שהייתה לנו באלסקה, שם גם יצאנו לטיול עם פני הקרחון. עצרנו בשולחנות הפיקניק ליד החניה לארוחת צהריים וחזרנו לאוטו.
התחנה השלישית הייתה דירהולי, צוק מרשים מעל הים שהינו הנקודה הדרומית ביותר באיסלנד. החניה היא על הצוק וממנה כמה מסלולי הליכה לאורך הרכס המאפשרים תצפית מדהימה לצוקים בהמשך החוף, לחוף השחור שמתחת עם הציפורים והפאפינים החיים בו ונקרא כך על שם האדמה השחורה המכסה אותו וגם למבנה הסלע המרשים עם הפתח במרכזו הקרוי ״חור בדלת״ או באיסלנדית- דירהולי (ועל שמו קרוי המקום). בסוף הביקור שלנו כבר הייתה הרעה משמעותית במזג האוויר – הגשם התחזק, הערפל ירד ומנקודת התצפית הגבוהה פחות הצלחנו להנות.
התחנה הרביעית הייתה בצוקים עליהם השקפנו מדירהולי ונקראים רייניסדראנגר. בגלל תנאי מזג האוויר והעובדה שמאיה בדיוק נרדמה, עשינו עצירה קצרה רק כדי להתרשם מהמשך החוף השחור והמערות שנוצרו בסלע הבזלת העצום היושב על החוף.
חזרנו לאוטו, נפרדים ממסת התיירים והאוטובוסים, ופנינו לכביש לפנים האי המוביל לפארק ת’ינגווטליר – Þingvellir. קיווינו מאוד שאם נשנה מיקום גאוגרפי ישתנה לטובה גם מזג האוויר. הדרך לפארק מתחילה כדרך תמימה בין רכסי הרים המקבילים לחוף אך מהר מאוד משתנים פני הקרקע מהדשא הירוק עם הכבשים הרועות לשדה עצום של לבה. שטח שחור, שטוח, ללא בעלי חיים או בתים, לעיטים מכוסה בטחב ירוק. כך עברנו קילומטרים עד שלפתע נגלה לעינינו עולם שונה ונסתר – רכסים מוריקים, עמקים רחבים עם נחלים בבסיסם, וברקע פסגות מושלגות. הכביש המשיך והתעקל ונכנסנו יותר ויותר לעומק השטח, והיינו מהופנטים מהמראות סביבנו ומכמה שונים הם מכל אשר קדם להם. על מסלול הטיול שתכננו לעשות במקום וויתרנו בגלל הגשם הכבד שירד (מזג האוויר לא האיר לנו פנים גם כאן). הדרך חזרה הייתה מרשימה לא פחות וסיימנו אותה במלון שלנו ליומיים הקרובים בו קיבלנו חדר משפחתי עצום עם נוף על החוף והצוקים.
היום השישי – פארק המכתשים של לאקי (Laki)
לבושים ביותר שכבות ומצוידים במטריות ומעילי גשם, נסענו לפארק המכתשים של לאקי. אלו סדרה של מכתשים שנוצרו בעקבות סדרה של התפרצויות הרי געש ורעידות אדמה באזור במאה ה-18. הדרך לפארק, שנמשכת 49 ק״מ משובשים ביותר, עוברת דרך כמה נהרות לא קטנים (בלשון המעטה). הנופים לאורך הדרך משתנים ללא הרף. בין דשא ירוק בתחילתה וקרקע דמוי מדבר בהמשך, לאדמה רכה מכוסה סלעים גדולים וטחב שנראים כמו הטרולים של אנה ואלזה, למשטחי קרח על הרים ירוקים, לברכות נסתרות ונחלים.
נסענו עד לאזור המכתש המרכזי למסלול הליכה העולה לרכס, משקיף על עמק המכתשים ומסתיים בתצפית על המכתש. אורך המסלול כ-3 ק״מ והעלייה בו תלולה ולא פשוטה. למרות זאת ולמרות העובדה שהגשם לא הפסיק לרדת, הלכנו את כולו, נהנים מהנופים שבצבצו בין ענני הערפל, מגושי הקרח שהיו במרחק נגיעה, מתבאסים על כל הדברים היפים שעוד יכולנו לראות ונסתרים לנו, אבל בעיקר גאים בביתנו בת ה-6 שהלכה בגשם את המסלול בגבורה בלתי רגילה, מצליחה גם להנות מהדרך ולשחק תוך כדי ב״משפחה״ עם אחותה הקטנה שבמנשא.
בסוף המסלול חזרנו לאוטו להתייבש, להתחמם ולאכול והתחלנו את דרכינו חזרה. החזרה בחלקה הייתה מכביש אחר, ושם עצרנו בחלק אחר של השמורה, בו מסלול קצר המוביל לאגם נסתר ויפהפה בלוע הר. לאחריו המשכנו את כל הדרך הפתלתלה חזרה. בסוף הדרך, או למעשה בתחילתה, עשינו עצירה בקניון פיאדרארגליופור המרהיב. ממגרש החניה לא רואים הרבה אבל כשמתחילים לטפס לאורך הערוץ, או למעשה מעליו, נדהמים לגלות ערוץ נחל נדיר ביופיו, עם דפנות גבוהים ותצורות סלעים מדהימות. בקצה המסלול תצפית על המפל ממנו נובע הנחל ועל מהלך הערוץ כולו. צילמנו תמונות מכל זווית אפשרית וחזרנו לאוטו לסיום הנסיעה לארוחת ערב וחזרה למלון.
היום השביעי – פארק Skaftafell, מפל Svartifoss , קרחון Skaftafellsjokull, קרחון Jonarnipa, Jokusalrion
התעוררנו ליום שטוף שמש ובהיר כמו שעוד לא היה לנו פה. נפרדנו מהחדר העצום שהיה לנו במלון ויצאנו לדרך לאורך החוף הדרומי של איסלנד.
בשדה אבני הלבה העצום עשינו עצירה קטנה בנקודת תצפית על המצוקים שלאורך החוף עם מסלול הליכה קצרצר שעבר בין אבני הלבה. התחנה הבאה הייתה בפארק Skaftafell. פארק מדהים המצוי בין שני קרחונים עצומים שמקורם בשדה הקרח האדיר הנפרס בין פסגות ההרים ושולח את שלוחותיו בין הרכסים לכיוון החוף.
הפארק מפורסם במפל Svartifoss (המפל השחור) – מפל הזורם בין אבני בזלת שחורות ובחורף קופא בתצורות מרשימות. עשינו בפארק מסלול הליכה שעלה ועבר דרך המפל המפורסם ועוד כמה בדרך ואז התפצל למסלול מישורי יחסית לאורך הרכס, שנתן תצפית רחוקה אך יפה על קרחון Skaftafellsjokull והמשיך עד לתצפית מרהיבה על קרחון Sjonarnipa. במבט ממעל ניתן היה לראות את קצה שדה הקרח שממעל, את הקרחון הרחב והמרשים ואת גושי הקרח המתנתקים ממנו לתוך בריכת המים שבבסיסו.
נהנינו מפיקניק צהריים מול הנוף המדהים וירדנו חזרה לכיוון החניון, סך הכל מסלול של 7.5 ק״מ. סיימנו את המסלול מותשים אבל מרוצים מאוד ממזג האוויר היפה והתצפית המרהיבה. זה גם המקום לספר כמה גאים היינו בדורון שהלכה את כל הדרך בשמחה רבה ובירידה למטה הובילה אותנו ודאגה להזהיר אותנו מפני כל אבן גדולה או ירידה תלולה וכמו כל טליינית מחונכת פינתה את הדרך לכל מטייל בדרכו מעלה.
קינחנו בגלידה, עבורה היינו צריכים להיפרד רק מכליה אחת, וחזרנו לאוטו.
משם נסענו ל- Jokulsarlon – הלגונה הקרחונית. מדובר באגם גדול הנוצר מנסיגת הקרחונים ובתוכו צפים גושי קרח ענקיים בצורות וגדלים מגוונים, בצבעים לבנים-כחולים-שחורים, וכולם מנצנצים בשמש הזורחת. נכנסנו לאגם בספינה אמפיבית (שגם נוסעת כמו אוטו על האדמה וגם שטה באגם כמו סירה). שטנו בין גושי הקרח, התקרבנו לקרחון לתצפית מדהימה, נגענו ואכלנו גוש קרח טהור בן 1000 שנה ונהננו מהיום היפה והפלא שסביבנו. לנו במלון Jokull.
היום השמיני – Djúpivogur, Eglisstadir, Seydisfjordur
התעוררנו לעוד יום שמשי ויפה ולעוד דרך נסיעה ארוכה בדרום האי ולאורך צידו המזרחי, מקום משכנם של הפיורדים המזרחיים. העיירה Djúpivogur נחשבת כשער לפיורדים המזרחיים והיא גם הייתה העצירה הראשונה שלנו להיום. מדובר בעיירת דייגים יפהפיה הממוקמת בקצה מפרץ, משקיפה על הים, רכס הרים ממולה, ירוקה ומלאה בתים קטנים וחמודים כולל כמה בתי קפה שבאחד מהם ישבנו עם חברינו הישראלים שפגשנו שוב, לקפה ועוגה טעימים על הרקע הפסטורלי שסביבנו.
עלינו לתצפית גבוהה על העיירה וירדנו לשפת המים לזרוק קצת אבנים. חיפשנו שלטים של בתים למכירה, ומשלא מצאנו, המשכנו בלית ברירה בדרכינו. נסענו ללא הפסקה כשעתיים עד ל- Eglisstadir – העיר המרכזית של החוף המזרחי ומקום משכננו ללילה הזה. בית המלון הוא למעשה מעונות בית ספר שבמהלך הקיץ אינם מאוכלסים. החדר שלנו הוא חדר מעונות של שתי קומות עם מדרגות ספירליות המחברות ביניהן. בכל קומה שתי מיטות יחיד בשתי פינות החדר, שידה ושולחן כתיבה. מוזר מאוד אבל די מגניב שיש לנו קומה משלנו. המלון עצמו, בניגוד למה שאתם יכולים לחשוב שאתם חושבים על בית ספר, מאוד יפה ומרווח, עם חצי קומת לובי וחדרי אוכל בקומתו השניה, מהם נשקף נוף יפהפה של העמק תחתינו (שגם נשקף מחלון הקומה השניה בחדר שלנו).
אחרי עצירת התרעננות במלון חזרנו לאוטו ונסענו לעיירה Seydisfjordur. הדרך לעיירה היא מעבר הרים מרהיב ביופיו. בתחילה מטפסים לפסגת ההר ונוסעים על כביש שנראה כאילו לקוח מחלום – אגמים כחולים צלולים למרגלות רכסים מושלגים ואנחנו נוסעים ממש באמצע מעל המים. ואם חשבנו שזה השיא, הגיעה הירידה למטה עם אינספור מפלים היוצרים נחלים הנשפכים לעוד מפלים, מתפצלים ומתאחדים וזורמים במקביל לכביש וכל זאת על רקע ההרים החצי ירוקים חצי מושלגים סביבנו. עצרנו בכל הזדמנות שהייתה, התפעלנו וצילמנו ונפעמנו מכמה יפה המדינה הזאת ואיך מעבר לכל פינה (או הר) מחכה לנו הפתעה. נסיעה של 27 ק״מ שתוזמנה כ-27 דקות הייתה בפועל עם 27 עצירות ולקחה זמן כפול.
העיירה עצמה הייתה קטנה וחמודה, גם היא יושבת בשפת המפרץ בו עגנה באותו זמן ספינת מטיילים ענקית. טיילנו בעיירה בחיפוש אחר מסלול טיול עליו קיבלנו המלצה אבל לא הצלחנו למצוא אז וויתרנו והתיישבנו לארוחת ערב מוצלחת במסעדה ששייכת לגלריה בהשראת האמן המקומי Roth. בסיום הארוחה נסענו חזרה דרך מעבר ההרים שעכשיו כבר היה מכוסה כמעט כולו בענן, עד למלון.
היום התשיעי – אגם מיוואטן, ליירניוקור, קווראונד, קוורפיאטל, גריוטגיאה
נפרדנו מהחוף המזרחי והתחלנו במסענו מערבה, לעבר אגם מיוואטן. סביב האגם פעילות גיאותרמית רבה כולל מכתשים, בריכות של מים ובוץ מבעבעים ואף תחנת כוח המספקת חשמל לאזור. לאחר נסיעה רצופה של כ-160 ק״מ על הבוקר, נכנסנו לאזור האגם ולאטרקציות התיירותיות הרבות שבקרבתו:
1. ליירניוקור – Leirhnjúkur – נמצאת למרגלות הר קרפלה (מבוטא Krafla אבל אנחנו קוראים לו בשם החיבה קרפלך). האזור הינו שדה גיאותרמי עם פעילות בלתי פוסקת. מסלול הטיול עובר דרך שדות של זרמי לבה שקפאו במקומם, ממש רואים את הזרימה, שכבה מעל שכבה. מכל חרך בקרקע עולים אדים חמים והסלעים במגוון צבעים בעקבות האינטרקציה של חומצות הקרקע עם הלבה הרותחת. המסלול המיוחד מאוד נמשך כשעה וחצי ועובר גם דרך בריכת מים תכולים ורותחים. הבנות כמובן ביקשו להיכנס. הסברנו שזה קצת חם מדי. המשכנו עם הכביש לתצפית על אגם נוסף בתוך מכתש, צפינו על האגם בחברת ברחשים רבים וחזרנו לאוטו לארוחת צהריים. אפרופו ברחשים, שם האגם מיוואטן בנוי משתי מילים – my שזה יבחוש באיסלנדית ו vatn שזה אגם.
2. קווראונד – Hverarond – אתר הבוץ המבעבע. מסלול קצר העובר בין בריכות בוץ בגדלים וצורות שונות, מחלקן עולות ומתפוצצות בועות גדולות, חלקן רותחות על אש קטנה וחלקן מעלות אדים כמו מדורה בל״ג בעומר. טיילנו בין הבריכות, שאפנו את ריח הניחוח של הגופרית, עברנו הלוך וחזור בתוך העשן וחזרנו לאוטו.
3. קוורפיאטל – Hverfjall – במבט מרחוק נראה כמו מצדה. הר שטוח מתנשא לגובה עם שביל תלול בצידו. אך למעשה יש בתוכו מכתש עצום, אך התאכזבנו לגלות שללא בריכת מים צלולה בבסיסו כפי שהורגלנו. עלינו בשביל עליה מפרכת של כרבע שעה, נהנינו מהנוף המרהיב של כל העמק ואגם מיוואטן, הבנות שיחקו להן, אנחנו צילמנו והצטלמנו וירדנו חזרה.
4. גריוטגיאה – Grjótagjá – בריכת מים חמים הנמצאת בתוך מערה, הכניסה אליה כמעט חסומה באבנים. מדובר בשטח פרטי ולכן הרחצה אסורה אך זה לא מרתיע את התיירים, ובמקרה שלנו – חבורת תיירים (לא ישראלים) רועשים, להתייחס למקום כמו הבריכה פרטית שלהם. אנחנו רק טבלנו את כפות הרגליים. המים היו רותחים! גם אחרי ניסיונות טבילה חוזרים היה קשה להתרגל לטמפרטורה והחלטנו לצאת. מעל המערה יש שביל קטן המוביל לבקע ארוך באדמה, עוד תוצאה של הקרקע הלא יציבה שבאזור.
כשיצאנו מהמערה התחיל גשם והרוח התחזקה. החלטנו לוותר על תחנה נוספת שתכננו לאותו יום ולנסוע ישר לארוחת ערב ולמלון. ה״מלון״ שלנו בשלושת הלילות הקרובים הוא למעשה בקתה, על גדות אגם מיוואטן. בבקתה מטבח קטן, חדר שינה אחד עם שתי מיטות קומותיים (התחתונה באחת מהן היא מיטה זוגית) ושולחן אוכל ששימש יותר למקום למזוודות. בסך הכל מקום די קטן לארבעתנו אבל שירת אותנו יפה.
היום העשירי – הפארק הלאומי ואטניוקול, אסקייה, Drekagil, הר הרדוברד
נסענו למוקד התיירותי הגדול של האזור – הפארק הלאומי ואטניוקול ובמרכזו – אסקייה. מדובר על נסיעה של כ-100 קילומטר בכביש עפר, שאינו סלול כלל, חלקו רק מסומן עם מקלות ואבנים. ה״כביש״ עובר דרך נהרות, חול טובעני, וסלעים גדולים. יש שני כבישי גישה לפארק. תכננו על הכביש הקצר יותר מבין השניים (״רק״ 80 ק״מ במקום 100 ק״מ אך כפליים רחוק יותר ממקום מוצאנו) אך בעקבות אזהרה בתחנת המידע לפני היציאה לדרך כי יש חשש לגבי גובה המים בנהרות בדרך זו, נסענו לפי המלצתו בדרך השניה.
הנסיעה לקחה לנו 3 וחצי שעות, בסופה הגענו מותשים ומצפים לאסקייה. גם שכבר חשבנו שהגענו, הסתבר שיש 8 ק״מ נוספים אשר עולים במעלה ההר עד למגרש החניה ממנו יוצא המסלול. אסקיה הוא מכתש בתוך לוע הר געש פעיל ובתוכו בריכה ענקית, עם מים כחולים וצלולים. צמוד למכתש זה, מכתש נוסף, קטן יותר, הקרוי ויטי, גם בו בריכה שהמים בה חמים יותר (24-28 מעלות) וניתן לרחוץ בו אך דורש ירידה תלולה מאוד (ושוב התיירים השתלטו עליו…).
ההליכה למכתשים מתחילה בגובה רב, בקור נורא, נמשכת כ-40 דקות (2.5 ק״מ) לכל כיוון ועוברת דרך משטחי קרח גדולים, שאריות מהקיפאון ששורר שם בחורף. דורון רצה להנאתה לאורך המסלול, משחקת בקרח, קופצת מעל פלגי מים. למכתשים מגיעים לאחר עליה על גבעה קטנה ואז הם נפרשים לפניך במלוא הדרם, גודלם מדהים, צבעיהם מרהיבים, קצוות המכתש המושלגות, המים הכחולים הבהירים באסקיה והכהים יותר בויטי. מסלול ההליכה ממשיך בהיקף המכתשים וביניהם. את הדרך חזרה עשינו במהירות בגלל הקור העז.
נסענו חזרה בכביש למרגלות ההר ל – Drekagil. מדובר בקניון עם נחל למרכזו המוביל למפל. שמו נובע מסלע בצורת דרקון המשקיף עליו ממעל. התחלנו ללכת את הקניון לאורך הנחל, מטפסים על אבנים, עוברים מעל המים, ולהפתעתנו גם מאיה הלכה בצורה מדהימה, עד שהגענו לנקודה בנחל שלא יכולנו לעבור, עצרנו, חיפשנו, התלבטנו, התבאסנו וחזרנו.
לאחר התייעצות עם הריינג׳ר במקום (וגם עם ריינג׳רית נוספת שקיבלה את פנינו בכניסה לפארק) שהרגיע לגבי הדרך ממנה נמנענו בבוקר החלטנו לגוון ולחזור ממנה. הדרך עוברת באותו מדבר כמו הדרך הראשונה אבל מהירה יותר (כי מסתיימת כאמור קרוב יותר לאגם) ועוברת דרך נווה מדבר יפה, מלא ירק ומים ומשקיף על הר הרדוברייד – Herðubreið המכונה באיסלנד – המלכה. לא ברור אם בגלל צורתו המעוגלת והשלג בפסגתו המזכיר כתר או בגלל שנבחר במשאל עם להר היפה ביותר באיסלנד. דרך אגב, החציה של הנהר ממנו חששנו עברה בשלום והייתה פחות מאיימת מחציות שכבר עשינו בעבר. כנראה שכבר נעשנו מיומנים ומלאי ניסיון (-: את הערב סיימנו עם פיצה וכביסה (שנעשות באותו מקום, ונשאיר לכם לנחש מה עולה יותר באיסלנד – פיצה או כביסה…).
היום האחד עשר – חצי האי טיורנס, Husavik, עמק אוסברגי, הליודאקלטאר, מפל דטיפוס
התעוררנו ליום שטוף שמש אך עם רוחות חזקות שכמעט והעיפו אותנו בדרכינו לחדר האוכל. חדר האוכל שווה מילה בעצמו – מדובר במרפסת מקורה אליה נכנסים ללא נעליים, היושבת מטרים ספורים מהאגם ומשקיפה עליו, לצד ריחות ופל בלגי, לחם טרי וקפה. ואל נא נשכח את שני הכלבים ושני הכבשים המקבלים את פנינו בוקר בוקר בכניסה לחדר האוכל.
אחרי מאבק עם דלת הבקתה ודלתות המכונית הצלחנו להיכנס ולהתחיל בנסיעה לעבר החוף הצפוני וחצי האי טיורנס – Tjörnes Peninsula.
התחנה הראשונה הייתה בעיר Husavik. מעצמת הלויתנים של איסלנד. יש שם תעשיה משגשגת של שיט לצפיה בלויתנים ומוזיאון המתאר את האבולוציה של הלויתנים ואת הסוגים השונים של הלויתנים החיים כיום כולל הסבר מפורט על האנטומיה שלהם, הרגלי האכילה והרבה שלדים מלאים ומרהיבים עד לאורך של עשרות מטרים. מעבר לכך המוזיאון מלא פינות לילדים כולל חדר יצירה בתוך צוללת צהובה ופינת קריאה (עם פינת קפה להורים). בילינו במוזיאון כשעתיים. הוא היה מושקע ומעניין מאוד.
בסיום יצאנו לטיילת על שפת הים. השמש זרחה, השמים היו כחולים, המפרץ היה מלא סירות, גדולות וקטנות, וברקע הרים מושלגים. הלכנו לאורך הטיילת הקצרה, ירדנו לרציפי הסירות וצילמנו הרבה תמונות. לאחר מכן עצרנו בבית קפה המשקיף על המפרץ לקפה/שוקו ועוגה, נהנינו מהנוף המדהים ומעדניות הפרחים שהיו תלויות על המעקה וחזרנו לאוטו. המשכנו בנסיעה הנופית לאורך קו החוף, מקיפים את חצי האי. עצרנו לתמונות רבות של הים, הצוקים, הציפורים.
התחנה הבאה הייתה בעמק אוסברגי שצורתו כמו פרסה ענקית ונחצב מנהר אדיר שזרם במקום (למרות שהאגדה מספרת כי נוצר מדריכה של סוסו האדיר של האל אודין). נסענו ממרכז המבקרים עמוק לתוך העמק כשדפנותיו הגבוהים מתנשאים לצידנו. ממגרש החניה יש מסלול ההולך בתוך הצמחיה העבותה עד לאגם ואז עולה לשתי מרפסות תצפית גבוהות על האגם ועל העמק כולו. המסלול לקח לנו כשעה ולתדהמתנו מאיה הלכה את כולו, חלקו אפילו רצה, את המדרגות לנקודות התצפית עלתה וירדה בעזרתה הרבה של דורון שתמכה ולימדה אותה את כל סודות הטיילנות.
חזרנו לאוטו ונסענו חזרה לכיוון הכביש הראשי. הרוחות איתן התחלנו את הבוקר התחזקו מאוד והיה מאתגר מאוד ליצב את האוטו על הכביש. עצירה נוספת עשינו בהליודאקלטאר – אזור של תצורות סלע ענקיות מאבני בזלת – רכסים מפוסלים ומקבצי סלעים מסותתים. הלכנו את המסלול באורך כק״מ וחצי ברוח אבל עמדנו גיבורים כנגדה ונהנינו מאוד.
העצירה האחרונה למסלול הייתה במפל דטיפוס, המפל עם הזרימה הרבה ביותר באירופה (ואיזו זרימה אדירה!) ההליכה למפל מהכביש אמורה להימשך כרבע שעה ולתת תצפית יפה עליו ועל מפל סלפוס הנמצא בקירבתו. קשה לתאר במילים את הרוח העזה שפגשה אותנו ביציאה מהאוטו. בקושי צעד אפשר היה לעשות. החלטנו בכל זאת לנסות וללכת למפל. את הדרך הלוך צלחנו בצורה טובה יחסית כשהרוח גבית. התצפית על המפל הייתה מדהימה. כזאת עוצמת מים עוד לא ראינו. כמויות אדירות של מים זורמות, נופלות ויוצרות ענן אדיר של טיפות מים עליו משתקפות קרני השמש ויוצרות קשתות צבעוניות יפהפיות. אחת מהן נראתה כאילו יצאה ישירות מענן שריחף מעל. הדרך חזרה לאוטו הייתה קשה. הרוח חזקה נשבה כנגדנו, מעיפה חול וחצץ קטן על פנינו, מצליפה ומקשה על ההליכה. החלטנו לוותר על ההליכה למפל סלפוס וגררנו עצמינו חזרה לאוטו. משם נסענו לארוחת ערב, מנסים תוך כדי לנקות חול מהאוזניים, האף וגם מתוך העיניים. גם יומיים אחר כך, הוא עדיין שם.
היום השנים עשר – דימבורגיר, מפל גודאפוס, אקוריירי, הגנים הבוטניים, חצי האי טרולסקגי, הופסוס
נפרדנו מאגם מיוואטן אחרי ביקור בדימבורגיר – Dimmuborgir – עוד שטח עם תצורות סלע מעניינות שיצרו התפרצויות געשיות באזור, והתחלנו בנסיעה מערבה לעבר הפיורדים המערביים. עצירתנו הראשונה הייתה במפל גודאפוס- Goðafoss – מפל האלים, הקרוי כך על שם פסלי האלים הנורדיים שנזרקו לתוכו כאשר שליט איסלנד הפך אותה לנוצרית בשנת 1000. המפל יפהפה, רחב ועוצמתי. שביל ממגרשי החניה מוביל מהנחל שיוצר הזרם מהמפל ועד למרפסת תצפית על מקום מוצאו. נהנינו גם מהתצפית מהגשר שנבנה מעל הנחל, לראשונה ב-1880, בשניה ב-1930 (שאריות גשר זה עוד עומדים בחלקם) ובפעם השלישית ב-1970 (בניה זו כבר מתועדת בתמונות).
העצירה השניה הייתה בעיר אקוריירי – Akureyri – בירת הצפון, העיר השניה בגודלה באיסלנד. באקוריירי כנסייה מפורסמת בעלת שני צריחים היושבת על גבעה ומשקיפה על הפיורד. בתוך הכנסיה חלונות זכוכית מצויירים עם תמונות גדולי האומה האיסלנדית. ומהתקרה משתלשלת אוניה- שריד לאמונה הנורדית של התפילה לדרך צלחה במסע הימי.
אחרי הכנסיה ירדנו לרחובות העיר, נכנסנו לכמה חנויות, התלהבנו (חלקנו נבהלנו) משתי דמויות גדולות של טרולים, ונהנינו מנקניקיה בלחמנייה מדוכן בכיכר שהייתה מצויינת! משם המשכנו לגנים הבוטניים הצנועים של המקום. ירוקים וצבעוניים. מלאי מגוון אדיר של פרחים. דורון עזרה בהשקיית הערוגות, מאיה הסתובבה סביב המזרקה ושתיהן נהנינו מריח הפרחים.
חזרנו לאוטו והמשכנו בנסיעה לאורך חצי האי טרולסקגי. האי מהווה את מרכז ההרינג של איסלנד ומלא בכפרי דייגים ששיגשגו בעקבות דייג ההרינג.
עצרנו לארוחת ערב (מעולה!!) בעיירה הופסוס שדאגה לספרי צביעה לבנות ומשחק כדורגל למבוגרים, וכל זאת על רקע חוף האוקיינוס הסוער. משם נסענו למלון לשנת לילה טובה אחרי המסע הקשה.
היום השלושה עשר – עמק וטסנדלור, האי וסטנט, קוויטסרקור, הוומסטנגי , דרגסנס
המשכנו בנסיעתו מערבה. עשינו עצירה קצרה בעמק וטסנדלור שלאורכו המוני גבעות קטנות שנגרמו ממפולת אדירה לפני שנים רבות, אך החלטנו שזה לא מרשים מספיק כדי לעשות הקפה מלאה של העמק והמשכנו בדרכנו. החלק הבא של היום כלל נסיעה של 82 ק״מ דרך חצי האי וסטנט המפורסם בשל מושבות כלבי הים שבו (או יותר נכון- מולו). עשינו שתי עצירות מול מושבות אלו. אחת באוסר והשניה באיגלסטדיר. בשני המקומות היה מסלול של כ10-15 דקות בסופו מגיעים לחוף, ממנו אפשר להשקיף על מושבת כלבי הים הנמצאת ממול. גם עם משקפת וגם עם הזום המקסימלי של המצלמה, היה קשה להבחין בכלבי הים מעבר לנקודות לבנות/אפורות על רקע הסלעים הכהים.
עצירה נוספת עשינו בקוויטסרקור – סלע בגובה של כ-15 מטר על חוף הים, הנראה כמו חיה גדולה (אולי קרנף?) השותה מן המים. לפי האגדה מדובר בטרול שקפא במקומו אבל גם הדמיון המפותח שלנו לא הצליח לראות את זה. בכל מקרה – בהחלט פסל מרשים מעשי ידי הטבע. עצרנו לאכילה והתרעננות בהוומסטנגי והמשכנו בדרכינו.
התלבטנו לגבי עצירה במוזיאון המכשפות והכישוף המומלץ בעיר הולמביק, אבל אחרי צפיה בתמונות מהמוזיאון באינטרנט (כולל שלד של זומבי שפורץ מהריצפה ומכנסיים העשויים עור אדם) חשבנו שזה אולי לא המקום המתאים ביותר לילדים והמשכנו בנסיעה ישירה למלון בדרגסנס. מדובר בעיירה כמעט ריקה שבקצה שלה בית המלון החמוד ובתחילתה מעיינות חמים שהם למעשה 3 בריכות ג׳קוזי בטמפרטורות שונות בין הסלעים, ממש על שפת הים. אין לתאר את ההנאה שבטבילה בבריכות אחרי יום ארוך של נסיעה, כשקר בחוץ וברקע הים. בילינו שם כמעט שעה בלי להרגיש ואז חזרנו למלון למקלחת, ארוחת ערב והחצי השני של חצי הגמר.
היום הארבע עשר – סודאביק ואיספיורדור
נפרדנו מהמלון, המסעדה והבריכות החמות ואחרי ביקור קצר בגן השעשועים המקומי, המשכנו לנסוע לאורך הפיורדים המערבים. הנסיעה לאורך הפיורדים מאוד יפה אבל די מתסכלת. אתה נוסע עשרות ק״מ ובפועל מתקדם 1-2 ק״מ בקו אווירי. אחרי כ-200 ק״מ של נסיעה רצופה עצרנו בסודאביק, עיירה קטנה באחד הפיורדים שחוותה ב-1995 מפולת קטלנית שהרגה 14 מתוך 240 התושבים. מקום העיירה הישנה ננטש והעיירה נבנתה מחדש כמה ק״מ מזרחה. אזור העיירה הישן שופץ ונבנה בו גן שעשועים גדול עם גינת זיכרון לנספים. הבנות נהנו מאוד ממשחק במתקני הגן המגוונים ולא נראה כי הפריע להם הקור (סופסוף!)
לאחר נסיעה קצרה נוספת הגענו ליעדנו – איספיורדור, העיר הגדולה של הפיורדים המערביים. עיר נמל, מעט יותר גדולה משאר העיירות שבפיורדים, יותר שוקקת חיים עם מוזיאונים, בתי קפה ומסעדות (אבל הכל נסגר ב-18:00). אחרי שפרקנו את הציוד במלון והתפנקנו בקפה חם ומאפה מעולה במאפיה הקרובה למלון, הלכנו לאורך הנמל עד לקצה העיר בה השתמרו בתי מתיישבים מהמאה ה-19. חלק מהבתים עדיין משמשים למגורים, אחד הפך למסעדת הדגים המפורסמת של האזור ואחד למוזיאון. המוזיאון מספר את סיפורה של אחת המתיישבות שחותניה בגיל 16 לאלמן בן 35 בתמורה לבית שבנה לאביה ו-5 ילדיו הנוספים. הבית בגודל של 3*3 מטרים ובמוזיאון כלים וציוד של המתיישבים מכלי בית, כלי דיג, כלי עבודה וגם ספרים וצילומים. מחוץ לבתים יש עגלה שהשתמרה עם מסילה. הבנות נהנו לדחוף את העגלה כל אחת בתורה, בזמן שמסיעה את השניה. היו מאזניים שבהם ניסינו לשקול את הבנות אבל נראה כי היו שבורים ואף סירות משוחזרות ששמשו את המתיישבים. בתום הסיור חזרנו לכיוון המלון לארוחת ערב ולישון.
היום החמישה עשר – פלאטרי, מפלי דיניאנדי, צוק לאוטראביארג, חצי האי סנייפלסנס
את דרכינו דרומה לאורך הפיורדים המערביים התחלנו בעיירה פלאטרי. עיירה קטנה וחמודה היושבת על גדות פיורד ובה החנות העתיקה באזור שהשתמרה לאורך ארבעה דורות יחד עם הדירה הצמודה לה המרוהטת בטיב הריהוט והקישוט של לפני מאה שנה. נשמרה בדיוק כפי שהשאירו אותה דייריה. בחנות – ספרים עתיקים לצד חדשים, ספרי יד שניה ועיתונים מקוריים מ-1950.
מפלאטרי המשכנו בנסיעה דרומה עד למפלי דיניאנדי, המפל הגבוה ביותר בפיורדים המערביים ובהחלט אחד היפים שראינו. למעשה מדובר ב-7 מפלים שונים, כל אחד עם שם משלו שמתחברים יחדיו למפל מרשים ביותר. שם המפל הוא שמו של המפל העליון מבין השבע וגם העוצמתי ביותר. מסלול הליכה מוביל במעלה המפל דרך כל קומותיו, עוצמת המים הזורמת אדירה ומכל זווית הוא נראה יפה ומרשים יותר. ומנגד – נוף מדהים של הפיורד בקצהו הוא נמצא. מקום מרהיב!
מהמפל המשכנו בנסיעה ישירה דרומה עד לצוק לאטאביארג. לאורך הדרך אגמים שבגלל מעטה העננים הפכו למראות להרים שסביבם. כאלה השתקפויות מושלמות אנחנו לא זוכרים שראינו בעבר. ממש נראה כאילו הנוף הכפיל את עצמו.
צוק לאוטראביארג הוא הקצה המערבי ביותר של איסלנד (ושל יבשת אירופה) ומקום קינון משגשג של מיני ציפורים שונים, בהן פאפינים, שבניגוד למקומות אחרים בהם היינו, כאן אינם ניצודים ולכן מרגישים בנוח לתת לבני האדם להתקרב אליהם בלי לנסות לתקוף. הנוף מהצוק יפהפה – ברקע הצוקים הצפוניים יותר, כמו עומדים בשורה אל מול האוקיינוס, מתעמעמים בצבעיהם ככל שגדל המרחק. טיילנו לאורך הצוק, מגיעים עד מרחק נגיעה מהפאפינים היפים, שנראים כאילו צוירו במכחול, בעיקר המקור הצבעוני, וראינו את קיר הצוק המשמש כבניין דירות רועש למיני ציפורים נוספים.
מהצוק נסענו לאורך חופו הדרומי של הצוק למעבורת המקשרת לחצי האי סנייפלסנס, ומקום הלינה הבא שלנו. שייט המעבורת ארך כ-3 שעות עם עצירה קלה באמצע לאיסוף אנשים מאי שאליו אי אפשר לעלות רכבים. במעבורת הייתה פינת ילדים קטנה עם מספר משחקים וטלויזיה שהקרינה סרטי ילדים והבנות העבירו חלק ניכר מההפלגה שם.
היום השישה עשר – חצי האי סנייפלסנס, הר הגעש סנייפלסיוקול, מפל קירקיופלספוסי, הר הכנסיה, מכתש Saxholl, חוף דיופאלונסאנדור, Londranger, צוק ת׳ופוביארג, העיירות הטנר וארנראסטפי, צוק ת׳ופוביארג, רודפלדרגיאו, בורגרנס, מישורי Myrar, מכתש Eldborg.
היום היה מוקדש כולי לחצי האי סנייפלסנס הנקרא על שם הר הגעש סנייפלסיוקול הנמצא במרכזו ומפורסם כשער אל לב האדמה בספרו המפורסם של ז׳ול וורן. חצי האי הוא מקום מהמם שרק שם היה אפשר להעביר שבועיים. קצת אחרי העיירה גרונדפיורדור, ראינו מהכביש מפל מדהים, שמו, קירקיופלספוסי, מפל מדהים עם כמה קומות, שהיה הפתעה נהדרת לתחילת היום, ברקע נישא ״הר הכנסיה״ המטיל צילו על העיר.
נסענו בכביש המקיף את חצי האי, עברנו דרך עיירות הדייגים ריף והטלינסדור המכילות מפעלים לעיבוד הדגים ופחות נוצצות מעיירות דייגים אחרות בהן ביקרנו. העצירה הראשונה היה במכתש Saxholl. מעלה מדרגות ארוך מוביל לראשו ממנו נצפה נוף של הפארק הלאומי סנייפלסיוקול. לצערינו היה קצת מעונן כך שהראות לא הייתה אידיאלית אבל המכתש היה מרשים, עם צבעי הבזלת העזים.
העצירה הבאה הייתה בחוף דיופאלונסאנדור– חוף האבנים השחורות. מסלול הליכה קצר ממגרש החניה מוביל בין מבני לבה גבוהים בצורות שונות שנותנות לדמיון להתפרע, כולל מה שנראה כמו שער כניסה לעולם אחר עם פתח המשקיף על אגם נסתר מעברו השני. בהמשך ההליכה ניתן להבחין בשברי אניה חלודים פרוסים על פני השטח – מדובר בהריסות של אוניה אנגלית שטבעה באזור ב-1940. בין השרידים ניתן להבחין בחלק ממנוע וחלק מדופן האוניה. השביל מסתיים בחוף יפהפה, מרוצף חלוקי נחל שחורים. גם לאורך החוף עמודי לבה עצומים, יש האומרים כי אחד מהם נראה כמו טרולית. על החוף הקפצנו אבנים למים וברחנו מהגלים שנעו לכיווננו. חזרנו עם שביל נוסף לכיוון מגרש החניה ולנקודת תצפית על החוף ממעל – יפהפה!
העצירה השלישית הייתה ב-Londranger – שני סלעי בזלת ענקיים, מפוסלים, העומדים על קו המים. מדובר בשריד מהר געש קדום שנשחק עם השנים. המסלול לסלעים מתחיל בקרבת מגדלור ונמשך כק״מ לכל כיוון. מכל זווית יש לסלעים צורות אחרות. בתחילה היה קשה להתרשם מגודלם אך ככל שהתקדמנו התגלו לפנינו. צורתם כתוכי, אולי קוף מזווית שונה.
עשינו פיקניק נחמד למרגלות הסלעים וחזרנו לאורך הרכס לביקור במגדלור- עליה של 7 קומות עד לתצפית על החוף מראש המגדלור המאיר. הבנות עלו את כל המדרגות הספירליות באומץ רב ונהנינו מאוד. בהמשך הדרך עצרנו בצוק ת׳ופוביארג הצופה גם הוא על אותם הסלעים ומשמש כמושבת קינון של עופות ים רבים.
המשכנו לנסוע על הכביש הנופי עד לעיירות הטנר וארנראסטפי, שתי עיירות ציוריות הנמצאות על קו הרס וביניהן מקשר מסלול הליכה פופולרי מאוד בן 2.5 ק״מ. שלא כהרגלנו, החלטנו לוותר על המסלול מאחר והינו חד כיווני ורק נהנינו מהנופים המדהימים שבסיומו, בעיירה ארנראסטפי, עיירה עם נופים מרהיבים שהיינו שמחים לבלות בה מספר ימים. מנקודת התצפית אפשר לראות את קו החוף הדרומי של חצי האי סנייפלסנס ואף זכינו למבט על הר הגעש עם כיפת הקרח בראשו עם התפזרות העננים שכיסו אותו בתחילת היום.
עצירתנו האחרונה הייתה ברודפלדרגיאו, נקיק בהר בתחתיתו זורם נחל החצב דרכו באדמה ומקורו במפל הנמצא בתוך מערה קטנה בסלע. הלכנו במעלה הזרם עד למערה כולל מעבר על אבנים בתוך המים. אך להפתעתנו הרבה לא מפל מצאנו בתוך המערה, אלא גוש קרח עצום הממס לאיטו ומזין את הנחל. בתוך הקרח מחילות קטנות הניתן לזחול בתוכן. התלהבנו מאוד, נגענו והצטלמנו, וחזרנו לאוטו.
המשכנו בנסיעה ישירה דרך מישורי Myrar בהם נוף שונה לחלוטין מחצי האי שבו ביקרנו, הרבה פחות ירוק, יותר יבש וצחיח ומלא מכתשים כשהגדול בהם הוא מכתש Eldborg. עם ערב הגענו לבורגרנס, לארוחת ערב מצוינת של פסטה ולשינה טובה.
היום השבעה עשר – רייקיאוויק, דיילדארטונגהובר, ראונפוסאר, ברנאפוס, פיורד הלויתנים, אגם טיורן, מרכז המבקרים.
התחלנו בנסיעה דרומה לכיוון רייקיאוויק, יעד הסיום של טיולנו. טרם לכן הצפנו מעט, עשינו עיקוף קטן מזרחה אל עבר דיילדארטונגהובר, אתר המעיינות החמים הגדול ביותר באירופה בטמפרטורה של 97 מעלות. את אדי המים ניתן היה לראות כבר מהכביש אך המקום עצמו פחות מרשים ממקבצי מעיינות שראינו לפני. יש מסלול הליכה קצר מגודר לאורך נהר הזרימה שאכן רותח ומבעבע אך עיקר המעיינות נמצאים במבנה סגור המופעל כספא.
משם המשכנו בנסיעה למפלי ראונפוסאר, מפלי הלבה. מפל יפה מאוד ומיוחד בכך שהמים נובעים מתוך הסלע בין שכבת הלבה לשכבת החרסית. המפל הגדול והרחב נמצא במרחק הליכה קצר ממגרש החניה אך כשממשיכים לאורך המסלול אפשר להנות מהנהר המרשים שבתחתית העמק עם ברכות שנוצרו בסלע ובהן המים מתנפצים בעוצמה וכן במפל נוסף – ברנאפוס (מפל הילדים) הקרוי על שם שני ילדים שהאגדה מספרת שנפלו לתוכו מגשר טבעי שהיה במקום. נהנינו מאוד מהמפל יחד עם חברינו הברחשים. לעזאזל איתם. מהמפל חזרנו לאוטו לנסיעה חזרה לכיוון ריקיאוויק.
תכננו לעשות עיקוף נוסף דרך פיורד הלויתנים, הקרוי על שם לוויתן נורא שחי בפיורד והשליט טרור בתושבים המקומיים עד שכומר מקומי העניש אותו על רצח שני בניו וגרם לו לעקוב אחריו לאורך הפיורד, הנחל המתנקז אליו עד למפל גלימור שם מת מתשישות. גם המסלול אותו רצינו לעשות היה לאותו מפל גלימור שהינו השני בגובהו באיסלנד, עם מסלול הליכה יפה ומאתגר לאורך (ודרך) הנחל ובמעלה המפל עם נוף על הפיורד בסופו. אבל בגלל מזג האוויר החורפי מאוד עם גשם בלתי פוסק וערפל כבד, שינינו את תוכניותינו והמשכנו בנסיעה לרייקיאוויק דרך מנהרה תת מימית באורך 6 ק״מ. הגענו למלון בצהריים וקיבלנו חדר בקומה 15 המשקיף על הנמל, בדיוק בזמן למשחק הגמר של המונדיאל. העברנו צהריים רגועים מול המשחק ובסיומו יצאנו להסתובב במרכז העיר.
מרכז העיר, סמוך לאגם טיורן, הינו גם החלק העתיק של העיר עם בתים יפים משופצים מהמאה הקודמת, עמוס מסעדות, חנויות ואנשים. בכיכר המרכזית הוקרן המשחק על מסך ענק לעיני אוהדים וקהל תיירים והגענו בדיוק בזמן לצפות בטקס הסיום והענקת הגביע לאור צהלות הקהל. הגשם אצלנו היה פחות נורא מגשם הזלעפות שירד במוסקבה באותם רגעים. משם הלכנו לאגם, לצפות בברווזים ובדגם התלת מימדי של איסלנד במרכז המבקרים. לאחר מכן המשכנו בטיול במעלה הרחוב הראשי עד לכנסיית בטון ענקית, עם מגדל המתנשא לשמים (וכמובן אפשר לעלות לראשו בתשלום), חלונות זכוכית מצוירים ואורגן עצום מימדים. חזרנו לרחוב הראשי לארוחת ערב טובה וחזרה למלון.
היום השמונה עשר – חצי האי רייקאנס והלגונה הכחולה
התעוררנו ליומנו האחרון באיסלנד לשמים כחולים ושמשיים. עם החלון הסגור לא יכולנו להרגיש את הרוח העזה שנשבה אבל ניסיון הפתיחה של דלת האוטו הספיק כדי להבין את עוצמתה. כפי שכתבתנו בעבר – השמש האיסלנדית שקרנית! הוכחה נוספת זכינו לראות מאוחר יותר במהלך היום כשהיינו עדים לציפור שניסתה לעוף בניגוד לכיוון הרוח ופשוט נדחפה חזרה, כך שלמרות מאמציה האדירים נשארה עומדת במקומה באמצע השמים.
ניצלנו את היום לטיול בחצי האי רייקאנס הנמצא דרום מערבית לרייקיאוויק. חצי האי נמצא על חיבור של שני לוחות טקטוניים – האירואסייתי והצפון אפריקאי המתרחקים אחד מהשני בכמה סנטימטרים כל שנה (כך שלמעשה איסלנד גדלה מעט כל שנה!). מעל הסדק ביניהם (שרוחבו כעשרה מטרים וגובהו כחמישה מטרים) קיים גשר המאפשר תצפית על הסדק ולשמש כסמל לחיבור בין היבשות. הגשר היה התחנה הראשונה שלנו באותו יום. עמדנו, התרשמנו והמשכנו בדרכנו.
התחנה הבאה הייתה אמורה להיות מסלול הליכה לצוק האפנרברג שגם בו קהילת עופות משגשגת אך מאחר וגילינו שמדובר במסלול של 3 ק״מ לכל כיוון בחול ים רך וקשה להליכה, עשינו רק את חלקו ועל הצוק עצמו השקפנו מנקודת תצפית בהמשך הכביש – מן מרפסת שנבנתה בסלעים, צופה על הצוקים לשני הכיוונים ובגלי הים המתנפצים עד לגובה רב על הסלעים שתחתיה.
משם נסענו לאטרקציה המרכזית של היום ולאחת האטרקציות המפורסמות באיסלנד בכלל – הלגונה הכחולה. מדובר בבריכה גיאותרמית ענקית סביבה נבנה אתר ספא מתוקתק כולל מלתחות, בית קפה, בר בתוך המים (!) ומסעדה. למים נכנסים רק אחרי מקלחת ומריחת מרכך מיוחד על השיער האמור להגן מפני חומר הסיליקה שבמים. אותו חומר על תכונותיו המינרליות, משמש גם כבסיס לתכשירים קוסמטיים רבים המיוצרים במקום ונמכרים כמובן בחנות המקומית, והרוחצים במים יכולים להנות ממסכת פנים מסיליקה על חשבון הבית.
מדובר בבריכה עצומה, מעלה אדים, מוקפת על ידי הרים ירוקים ובמזג האוויר השמשי אך הקר, הייתה פשוט נפלאה. המים חמימים ונעימים. הסתובבנו בין חלקי הבריכה השונים כולל הבר המעניק משקה לכל אורח. נהנינו משתיית שייק התות בתוך המים בזמן שיחה עם חברינו הישראליים שפגשנו גם כאן, הצטלמנו איתם על רקע הנוף היפה והאדים העולים מן המים, המשכנו לחקור את שאר אזורי הבריכה כולל גשרים, מפלים חמים, אזורים סגורים רגועים יותר.למרות ריבוי האנשים במקום הכל מסודר מאוד והבריכה כל כך גדולה שלא מורגשת צפיפות.
אחרי כ-3 שעות נהדרות במים, עם הפסקת קפה קצרה ודגימה של קרם לחות תוצרת המקום, שגם הבנות מרחו בהנאה רבה, יצאנו מהמקום במסלול הליכה קצר דרך מקורות הזרם החם (וכמעט עפנו לתוכם מעוצמת הרוח) וחזרנו לאוטו. עצירה קצרה עשינו לצלם אגם כחול יפהפה, שהתגלה לו, סתם ככה, לאורך הדרך, כי ככה זה פה.
לבסוף הגענו לתחנה הסופית להיום (ולטיול) – האזור הגיאותרמי Seltun. זהו אחד האזורים בעלי טמפרטורת השטח הגבוהה ביותר ולכן נבנה במקום מסלול הליכה מוגבה כדי שהמטיילים לא ידרכו על הקרקע החמה וימיסו את נעליהם. במקום בריכות מים ובוץ רותחים ונוף יפה על השטחים הירוקים מסביב העומדים בניגוד מדהים לים הכחול שבאופק.
משם חזרנו לריקיאוויק לארוחת ערב ואריזות. הטיול הוזמן ותוכנן דרך חברת Other Iceland. גם אם לא מזמינים דרכם יש פירוט נרחב באתר שלהם על כל המקומות שכדאי לבקר ותכנוני טיול אפשריים.
